האם קיים איזון בין חובת מבוטחים ותובעים ליתן אישורם לויתור סודיות רפואית לבין ההגנה על פרטיותם בגין המידע והמסמכים הרפואיים שנחשפים לעיני גורמים רבים? האם קיימת סתירה בין חוק הגנת הפרטיות לבין ויתור סודיות רפואית אותה נדרשים מבוטחים לתת לחברות הביטוח בטרם ו/או תוך כדי עריכת ביטוחים ו/או במסגרת הליכים משפטיים? האם החומר הרפואי של המבוטחים פרוץ וחשוף לכל דיכפין?

כפי הנוהג הקיים, בטרם רכישת פוליסת ביטוח ולעיתים עוד בשלב הצעת הביטוח, נדרשים המבוטחים לחתום על אישור לויתור סודיות רפואית (המכונה: אישור/טופס וס"ר). החתימה, בשלב ההצעה, נעשית ללא  תשומת לב מיוחדת מצד המבוטח מאחר שאזור החתימה נמצא בתחתית השאלון הרפואי – הצהרת הבריאות והמבוטחים לא נותנים דעתם לחתימתם זו. עדיף היה באם החתימה לעניין הצהרת הבריאות היתה מופרדת מהחתימה על הוס"ר. 

משמעות החתימה על הוס"ר היא מתן רשות לחברת הביטוח לעיין בתיקיו הרפואיים של המבוטח, ככל שתחפוץ וללא כל הגבלה. חברות הביטוח מנצלות סעיף זה בכדי לנבור בעברם הרפואי של המבוטחים בעת שהמבוטחים מגישים תביעה כנגד חברות הביטוח בגין אי מתן כיסוי ביטוחי כזה או אחר.

חברות הביטוח, לשם איסוף מסמכיו הרפואיים של המבוטח, הן עובר לקבלתו לביטוח, הן במהלך תקופת הביטוח והן במסגרת הליכים משפטיים, שוכרות לרוב שירותיהם של חברות חיצוניות לאיתור והוצאת מסמכיו הרפואיים של המבוטח/התובע. מדובר "במסע דייג" של חברות הביטוח בעקבות חיפוש ראיות כנגד המבוטחים.

נשאלת השאלה- מהו האיזון הראוי בין חובת גילוי מסמכים במסגרת קבלה לביטוח או במסגרת הליכים משפטיים לבין זכותם לפרטיות של מי שהמסמכים נוגעים אליו וחושפים פרטים אישיים ביותר לגביו.

בארה"ב למשל, קובעות תקנות סדר הדין האזרחי הפדרליות חובות מרחיקות לכת לעניין שמירת מסמכים לרבות ראיות אלקטרוניות כגון מיילים. בתי המשפט האמריקאיים הטילו לא אחת, על חברות סנקציות חמורות ביותר בגין אי כיבודם של כללי השמירה על מסמכים וגילויים.

חלקן של חברות הביטוח, מפרסמות באתרי האינטרנט שלהן את מדיניותן להגנת הפרטיות של המבוטחים, מדיניות לה הן מחוייבות כהצהרתן בכדי להגן על פרטיות לקוחותיהן.

ואולם, בפועל, כאמור, מידע רפואי ומסמכים רפואיים המגיעים לידי חברות הביטוח, חשופים לעיני מרבית עובדי חברת הביטוח ואף חשופים לעיני גורמים רבים אחרים. כך למשל, מסמכים רפואיים או מידע רפואי מועברים לעיתים לסוכני הביטוח כך שגם סוכני הביטוח ועובדיהם יכולים לעיין במסמכים הרפואיים של המבוטח. לעיתים, המסמכים מועברים לחברות חקירה לביצוע חקירות במסגרת הליכים משפטיים, וכאמור לעיל, המסמכים מונחים אף בפני החברות לאיסוף מסמכים אשר ממונות ע"י חברות הביטוח לאיתור מסמכים אלה, בתי המשפט (ככל ומדובר בהליך משפטי) ועוד ועוד. 

יוצא כי, שעה שמבוטח חתם על ויתור סודיות רפואית, חתימה שאין בידיו לחמוק ממנה למול חברות הביטוח, מסמכיו הרפואיים הופכים בפועל לחשופים לעיני רבים. נשאלת השאלה, מדוע חברות הביטוח אינן בונות סיווג פנימי במערכותיהן בכדי למזער את כמות העובדים והגורמים החיצוניים אשר מסמכיו האישיים כל כך של המבוטח יהיו חשופים בפניהם? מדוע המבטחות אינן בונות מערכת מדרג פנימי שיקבע 

איזה חומר רפואי של המבוטח יחשף, לעיני מי הוא יחשף? באילו נסיבות ניתן לחשוף מסמכיו הרפואיים של המבוטח  ולעינו של מי יחשפו מסמכים אלה?

מבוטח, המתקבל לביטוח בחברת ביטוח ו/או מנהל הליכים משפטיים כנגד מבטחת שנמנעה מליתן לו כיסוי ביטוחי לאירוע מסויים, לבטח אינו מעוניין כי מסמכיו האישיים הרפואיים, לרבות כל תיקו הרפואי (לעיתים מיום היוולדו) יהיו חשופים לכל דיכפין. לא פעם מדובר במבוטח הסובל ממחלות כאלה ואחרות שאין ברצונו כי גורמים רבים ידעו אודותיהן  וממילא אין להן כל רלוונטיות לעניין נשוא התובענה. אזי היכן צנעת הפרט? היכן ההגנה על פרטיותו של המבוטח?

חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א -1981, הוא החוק המרכזי המסדיר את סוגיית הזכות לפרטיות בישראל. הוא מגדיר מהי פגיעה בפרטיות ובאילו מצבים היא מוצדקת. נקבע בו כי הפגיעה בפרטיות הינה עוולה אזרחית המאפשרת תביעת פיצוי בנזיקין וכן עבירה פלילית שעונשה מאסר. כמו כן, החוק מסדיר גם את פעילותם של מאגרי מידע הכוללים מידע פרטי ורגיש וכן קובע שראיות שהושגו תוך כדי פגיעה בפרטיות לא תהיינה קבילות, אלא באישור בית המשפט.

גם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע כללים לשמירה על פרטיות האדם וצנעת הפרט וכן שמירה על החיים, הגוף וכבוד האדם.

כך גם, סעיף 19 לחוק זכויות החולה התשנ"ו – 1966 קובע כי מוסד רפואי ישמור בסוד כל מידע הנוגע למטופל ןמנהל המוסד הרפואי ינקוט באמצעים הדרושים להבטיח שהעובדים הנתונים למרותו ישמרו על סודיות העניינים המובאים לידיעתם. 

ואולם, כאמור, שעה שמבוטח חותם על טופס ויתור סודיות רפואית, לכאורה לא נעשית עבירה בהתייחס לחוק הגנת הפרטיות וחוק זכויות החולה, שכן המבוטח עצמו ויתר על זכותו לסודיות רפואית ללא הגבלת זמן, אין הגבלה שמית למי מותר לעיין במידע ולכאורה כל עובד שמקבל את המידע, יכול לעיין בתיק הרפואי שנמסר לחברת הביטוח. חמור מכך, כאמור לעיל, עובדים וגורמים רבים נוספים חשופים למידע אישי זה. ויוזכר, כי מקבל הוס"ר יכול לקבל לצורך עיון את כל התיקים הרפואיים של החותם בין אם הם רלבנטיים או לא לעניין הכיסוי הביטוחי ו/או התביעה המתנהלת בבית משפט.

אין מנוס מהגעה למסקנה כי במצב הקיים היום במחוזותינו, "השערים פרוצים", מידע אישי רפואי נחשף לכל כך שקיימת התנגשות בין החתימה על טופס הוס"ר לבין הגנת המבוטח על פרטיותו. אז מה הפתרונים?

לא מן הנמנע, כי הפתרון צריך לבוא ע"י קביעת חוקים או נהלים ברורים ומחייבים וכי המחוקק ו/או המפקח על הביטוח יתנו דעתם לסוגיה בעייתית זו הנוגעת לאזרחים מבוטחים רבים. ניתן לקבוע מדרג וסיווג בתוך חברות הביטוח למי תהא גישה למסמכים אישיים אלה וכן יקבעו נהלים ברורים מתי ניתן להעביר הוס"ר לחברות חיצוניות למבטחות. יש לקבוע כי תינתן הרשאה מוגבלת להעברת מידע לאדם או בעל תפקיד מסוים – במידת האפשר להגביל את ההרשאה כך שהויתור יהיה כלפי אדם מסוים/בעל תפקיד מסוים ולא כלפי גוף או גורם או חברה כללית, שאז הויתור הוא כלפי כל אדם באותו גוף. למשל, מול חברת ביטוח, יש להקפיד כי הויתור על הסודיות יהיה כלפי רופאים או עורכי דין או כלפי שמות בעלי תפקידים מסויימים שהינם עובדי חברת הביטוח. כמו כן, ניתן לחייב את חברות הביטוח להגביל את היקף הויתור במידת האפשר ולתת את הדעת האם יש צורך בויתור כללי על סודיות, שהוא ויתור גורף לכל עניין רפואי באשר הוא, או שניתן להסתפק בויתור מוגבל – לנושא רפואי מסוים בלבד ו/או לשימוש למטרה מסוימת בלבד. שעה שעסקינן למשל, במבוטח התובע בגין נזק אורטופדי שארע לו, אז יתכן כי אין צורך לעיין במלוא תיקו הרפואי כי אם רק במסמכים הנוגעים לנזקיו האורטופדיים בלבד וכיו"ב. זאת ועוד, ניתן ליתן הגבלה על התקופה בה ההרשאה תהיה בתוקף – חשוב שהויתור על הסודיות יהיה מוגבל בזמן עד למשל, תאריך מסויים, או כל עוד מנוהלת תביעה משפטית מסויימת וכיו"ב. 

ועוד, יתכן כי באם היו מרחיבים בחקיקה את סעיף 19 לחוק זכויות החולה כך שיחול גם על מוסדות וגופים בלתי רפואיים, אליהם מגיע המידע הרפואי והמסמכים הרפואיים אודות המבוטח/התובע, אזי גם בכך היה למנוע ו/או להקטין את נזקי "דליפת" נתונים אודות מבוטח לידי כל מאן דבעי.

אין ספק כי כדי למזער נזקיהם של המבוטחים בכל הקשור להגנה על פרטיותם למול האיזון כי המבטחות יקבלו לידיהן את מסמכיו הרפואיים של המבוטח/התובע, נדרשת "יצירתיות מחשבתית" ואולם אין ספק כי עם קצת רצון של הגורמים הרלוונטיים ניתן לשנות הנהלים הקיימים ולהיטיב מצבו של המבוטח בעניין אישי זה.

במאמר מוסגר יצויין, כי הסוגיה שהועלתה לעיל רלוונטית למוסדות רבים נוספים במחוזותינו, מעבר לחברות הביטוח, כך למשל, למוסד לביטוח לאומי, גם שם נדרשים התובעים לחתום על טופס וס"ר ואולם לא נהנים מכל הגנה על פרטיותם, מוסדות עבודה הדורשים מעובדיהם לחתום על וס"ר וכיו"ב.

הכותבת הינה עו"ד מומחית לדיני ביטוח, נזיקין ורשלנות רפואית.